רעננה לבית טננבלאט נולדה בירושלים ובשנת 1939, בהיותה בת 16, הצטרפה לבית"ר, שם פגשה לראשונה את אליהו וירז'בולובסקי שהיה מפקד הסניף. אליהו הקפיד על סדר ומשמעת, ובהתנהגותו היה סמל להדר הבית"רי. תחילה הוא היה מפחיד, אולם במשך הזמן הסיר אליהו את השריון החיצוני והתגלה כאדם רגיש, המוכן תמיד לעזור לזולת. חברי בית"ר בירושלים, ובמיוחד הבנות, אהבו את מפקדם והיו מסורים לו בלב ונפש. שנה לאחר מכן הצטרפה רעננה לאצ"ל ושוב פגשה שם באליהו שהיה מפקדה. רעננה הצעירה משכה את תשומת לבו של אליהו, והחיזורים לא איחרו לבוא. כאשר למדה לבחינות הבגרות, נהג להמתין לה בסבלנות עד שהתפנתה, וכשמלאו לה 18 שנים כבר העז לתת לה מתנה. חיזוריו של אליהו הלכו וגברו ובאוגוסט 1943, בהיות רעננה בת 20, החליטו לבוא בברית הנישואין. אמה של רעננה חששה ממאסריו התכופים של אליהו והתנגדה לנישואין, אולם לאב שהיה רביזיוניסט לא הפריע לשידוך.
לאחר החופה, מספרת רעננה, יצאנו לירח דבש קצר לטבריה, ותל-אביב שימשה לנו כתחנה ראשונה. בשעות הערב הגענו לתל-אביב וכשנכנסנו לחדר במלון, חיכה לנו על השולחן זר פרחים גדול ואליו היתה מצורפת פתקה קטנה. אליהו קרא את הכתוב בפתק וירד למטה. כעבור זמן קצר חזר והביא לי ספר של גוגול בתרגום גרמני. הוא התנצל ואמר כי זה הספר היחידי שמצא בדוכן של ספרים משומשים. הוא השאיר אותי, אישתו הטרייה, עם גוגול ויצא לפגישה בהתאם להוראות שהיו בפתק.
אליהו מרידור-וירז'בולובסקי עלה ארצה מפולין, שם סיים את לימודי המשפטים באוניברסיטה של ורשה. הוא היה פעיל מאוד בבית"ר ובאצ"ל, ובגלל פעילותו זו נעצר פעמים רבות על-ידי הבריטים. אולם גם במעצר ראה אליהו ברכה, כי בהיותו בבית-הסוהר, נאלץ להתפנות מכל עיסוקיו ויכול היה להתכונן בשקט לבחינות של עורכי-דין זרים. בכל פעם שנעצר, התכונן לבחינה אחרת וכך הצליח לסיים את כל הבחינות ולקבל רשיון עבודה כעורך-דין. לפני נישואיו החליט לעברת את שמו. הוא פנה לעזרתו של פרופ' קלוזנר אשר הציע לו את השם "מרידור". אליהו ידע כי היה זה כינויו של מפקד האצ"ל, יעקב ויניארסקי, על-כן פנה אל יעקב וביקש את רשותו. יעקב ענה לו: "אין לי כל התנגדות שתחליף את שמך למרידור, אולם איני בטוח שזה יביא לך תועלת רבה". אגב, לאחר קום המדינה, שינה יעקב אף הוא את שמו מויניארסקי למרידור.
כשבוע לאחר ההתקפה על מרכז הבולשת הארצית במגרש הרוסים, ערכו הבריטים מעצרים נרחבים בכל חלקי הארץ. אחד מראשוני הנעצרים בירושלים היה אליהו מרידור. בשעות הערב של יום השישי, ה-31 במרס, בעוד העוצר בירושלים בעיצומו, נשמעו דפיקות בדלת ואל הדירה נכנסו שוטרים בריטיים. הם הודיעו לאליהו שהוא עצור ועליו להילוות אליהם. כאמור, לא היתה זו הפעם הראשונה שעצרו את אליהו ולכן חשב לתומו שגם הפעם יחזור הביתה לאחר תקופת מעצר קצרה. אולם בניגוד למעצרים הקודמים, כאשר היה רווק, הפעם היתה בבית גם אישתו, רעננה. אליהו חשש להשאיר אותה לבדה בבית, שמא ינצלו הבריטים את היעדרו ויציקו לה בחסות העוצר. הוא ביקש מן השוטרים להעביר את רעננה לבית הוריה שהיה ברחוב אלפסי, והבריטים אכן נענו לבקשתו. הם נסעו תחילה לרחוב אלפסי, שם הורידו את רעננה, ולפני שהספיקה להיפרד מבעלה, המשיכה המכונית בדרכה. רעננה נכנסה הביתה, ולהפתעתה הרבה גילתה שההורים לא בבית. היא לא הבינה לאן יכלו ללכת והרי אסור היה לצאת מן הבית בגלל העוצר. רק מאוחר יותר התברר לרעננה כי הוריה יצאו לביקור אצל שכנים שגרו באותו הבניין.
לאחר מאסרו של אליהו נקראה רעננה למשרדי הבולשת ולאחר חקירה קצרה, הודיעו לה שהוטל עליה מעצר בית וכי עליה להתייצב שלוש פעמים ביום בתחנת המשטרה. רעננה ענתה כי מאחר שהם עצרו את בעלה-מפרנסה, היא חייבת לעבוד ועל-כן לא תוכל להופיע במשטרה שלוש פעמים ביום. לאחר דין ודברים, שבמהלכו איימו על רעננה במעצר, הם הסכימו להתייצבות של פעמיים ביום. וכך היתה רעננה מופיעה בכל יום בשעה שש בבוקר בתחנת המשטרה. משם נסעה להר-הצופים, שבנוסף ללימודיה באוניברסיטה העברית, עבדה שם גם בעבודות ניקיון. לאחר העבודה היתה מבלה מספר שעות בספרייה ולפנות ערב היתה מתייצבת בשנית במשטרה. את הערב היתה מבלה בבית-הוריה (כאמור, נאסר עליה לצאת את הבית משקיעת החמה ועד זריחתה). הסידור הזה נמשך שנתיים ימים, עד אשר חלתה בצהבת קשה ונאלצה לשכב במיטה במשך חודשיים. לאחר שהחלימה, ויתרו לה הבריטים על ההתייצבות היומית.
לאחר מעצרו, נלקח אליהו מרידור ללטרון וב-19 באוקטובר 1944 נשלח למחנה המעצר באריתריאה יחד עם קבוצת עצירים שמנתה 251 איש. הוא נחקר בתנאים קשים בכלא בקהיר ובתחילת יולי 1946 שוחרר והוחזר לביתו.
כאשר נשאלה רעננה האם לא חששה לקיים חיי משפחה וללדת ילדים בתנאי המחתרת הקשים (הבן הבכור, דן, נולד באפריל 1947) ענתה: "כדי לשמור על שפיות, חייבים להמשיך לקיים חיים נורמליים וזה כולל נישואים והבאת ילדים לעולם".
רעננה מרידור לבית טננבלאט, נולדה בווינה, אוסטריה ביום ב' באדר תרפ"ג (ה-18 בפברואר 1923).
בשנת 1935 עלתה לארץ עם הוריה.
הצטרפה לאצ"ל לאחר תחילת מלחמת העולם השניה ועוד לפני סיום הגימנסיה. לטקס ההשבעה הביאה אותה בת כיתתה חנה מוסאיוף, לימים אשתו של יעקב אליאב (ז"ל). תחילה התאמנה בתרגילי סדר ובפירוק ובהרכבה של אקדחים בחושך. אחר כך השתתפה בקורס מפקדים שנערך בבנימינה ובנחלת-יצחק. בקבוצתה היו גם דני מס (ז"ל) ובנימין פרסיץ (ז"ל), שעברו אחר כך ל"הגנה", וממנה לפלמ"ח והיו בין הל"ה שנפלו בדרך לתגבור גוש עציון. היא גם הדריכה בנות בכלי נשק "קטנים" וכינוּיֶהָ היו "יהודית ו"חגית".
מדי פעם נקראה להעביר אקדח ממקום למקום, ובחול המועד פסח תש"ב, כשהיה חשש שהגרמנים יכבשו את הארץ, הייתה אחת ממסתירות הנשק על גופה, כשמיפקדת האצ"ל ערכה סיור רכוב על חמורים במדבר יהודה לשם מיפוי מערות מסתור שמהם יילחם האצ"ל בגרמנים, אם אלה יכבשו את הארץ.
בקיץ תש"ג נישאה לאליהו מרידור (ויז'ובולובסקי), שהיה אז מפקד האצ"ל במחוז ירושלם. עם פרוץ המרד השתתפה בקורס להפעלת מזוודות תופת בהדרכת דב כהן (ז"ל, הוא שמשון, שפיקד אחר כך על פעולת הפריצה לכלא עכו ובה נהרג). לאחר התקפת האצ"ל על המטה הארצי של הבולשת והמשטרה הבריטית בירושלים ביום 23 במארס 1944, הביאה רעננה את הרופא למקום שבו הוסתר אשר בנז'מין, שנפצע אנושות. אשר בנז'מין נפטר, וכעבור יומיים, עם צמצום העוצר שהכריזו הבריטים, הלכה רעננה שלובת זרוע עם איש האצ"ל אורי חפץ (ז"ל), שניהם לבושים "אלגנטית", לחפש דרך להבאת גופתו של אשר בנז'מין ז"ל, שהיה חלל האצ"ל הראשון מאז הכרזת המרד, לקבר ישראל.
ב-31 במארס 1944 נעצר אליהו מרידור על-ידי הבריטים, וגם על רעננה הוטל "מעצר ביית", ובזה בא הקץ לפעילותה במחתרת, להוציא מסירת מכתבי עצירים יהודים במחנה לטרון שהוגנבו החוצה על-ידי קצין משטרה יהודי, פעילות שבה עסקה תקופה לא ארוכה.
עם מעצר בעלה, חזרה רעננה לבית הוריה, עבדה בעבודות חלקיות והתרכזה בלימודיה באוניברסיטה. בעלה העצור נלקח לקהיר שבמצריים ועונה שם. כדי להוציא ממנו פרטים, סיפרו לו החוקרים כי אשתו נמצאת בחדר סמוך, והחוקרים מנסים להוציא פרטים מפיה תוך כדי עינויי נפש. הם אף השמיעו את השריקה שהיא הייתה נוהגת לשרוק לו, כשהייתה באה לקרוא לו מהמשרד בתום יום העבודה.
ב-17 במאי 1946 הוחזר בעלה לארץ-ישראל, ואם כי נעצר אחר כך עוד פעמיים, לא הוגלה עוד מהארץ. עם קום המדינה פיקד על כוחות האצ"ל בבית הספר לשוטרים בשייך ג'ראח, שם נפצע ואיבד את הראייה באחד מעיניו.
רעננה סיימה לימודי M.A בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית, החלה ללמד באוניברסיטה זו ואחר כך סיימה דוקטוראט והועלתה לדרגת פרופסור חבר באוניברסיטה.
כיום היא משמשת כמתנדבת ב"יד ושם".
בעלה אליהו ז"ל נפטר בתשכ"ז ממחלה קשה. לזוג ארבעה ילדים, 15 נכדים ו-21 נינים. בנה דן כיהן כמזכיר הממשלה, אחר כך כיהן נבחר לכנסת וכן היה שר בממשלות רבות, וגם בעת הבאת דברים אלה לדפוס הוא מכהן כשר בממשלת בנימין נתניהו. בנה סלי כיהן כיו"ר הסוכנות היהודית וכשגריר ישראל בארה"ב. הוא מכהן כיום כיו"ר הקרן לירושלים.
רעננה גרה בירושלים.